רעיונות והלכות לצום עשרה בטבת
שולחן ערוך (או״ח תקפ,א-ב): ״בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים״.
תלמוד בבלי (מגילה ט.): ״דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת…״.
יחזקאל (כד,א–ה): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".
שו"ע (או"ח תקמט,א): "חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם".
רמב"ם (הלכות תעניות ה,א): ״יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם״.
החלטת הרבנות הראשית מיום כ"ז כסלו תשי"א:
יום העשירי בטבת נקבע על ידינו ליום השנה לקהילות ישראל, אנשים נשים וטף, שנרצחו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.
הרא״ל: ״אומות העולם קובעות ימי זיכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת ישראל אופי אחר – אין לה זיכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן. זיכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהווייתנו וחווייתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזיכרון זה כשלעצמו – להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר- הווה-עתיד.
המסר של י' בטבת הוא, שגם בארוע שאינו מרקיע – שחקים, לאחר החורבן, עלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו במזרח בט' באב, הועלו כבר בי' בטבת. ככל שאנו בוחנים את ההסטוריה, אנו למדים שאין להתמקד רק במכה בפטיש, בארוע המסעיר עצמו, אלא לראות את התהליך גם בשלביו המוקדמים״.
הלכות צום עשרה בטבת
א. השנה יחול צום עשרה בטבת ביום שישי. תחילת הצום בעלות השחר 4:55 סיום הצום בצאת הכוכבים, ליל שבת 17:00.
ב.נשים וכל מי שצם, הנמצאים בבית ולא יהיו בבית הכנסת בליל שבת, יכולים לקדש על היין בליל שבת בצאת הכוכבים, ולאכול כזית מזונות כדי לקיים את הדין של קידוש במקום סעודה. אין זה פוטר את החיוב לאכול פת בסעודת שבת, שהוא לכתחילה קצת יותר מכביצה ובדיעבד כזית.
ג.קטנים אין צריכים להתענות בעשרה בטבת, גם לא תענית שעות, אך אין להאכיל אותם מעדנים אלא מה שצריכים לאכול בארוחות ובכך לא יפרשו מן הציבור שמתענה.
ד.גדר התענית הוא באכילה ושתיה ולא בשאר העינויים שחייבים בהם בתשעה באב. האיסור לאכול ולשתות הוא ביום ולא בלילה. אף על פי כן כתב השל"ה שבעל נפש יחמיר על עצמו והובאו דבריו במשנה ברורה.
ה. ולמעשה ראוי לא ללכת לבריכה בליל התענית ולא ביום התענית. השנה שהתענית ביום שישי, אין להחמיר ויש לרחוץ כל גופו לכבוד שבת. וכן לטבול במקוה לכבוד שבת.
ו. בראשונים יש דעות שאין להכנס לשבת כשהוא מעונה, ואף על פי שלהלכה נפסק שצריך להתענות עד צאת הכוכבים, מכל מקום לא יאריכו בקבלת שבת ובתפילת ערבית, ויסיימו הכל עד צאת הכוכבים כדי למעט את הזמן עד כמה שאפשר של עינוי בתוך ליל שבת.
ז.מעוברות ומניקות אין להן להתענות. מעוברות היא מי שעברו שלושה חדשים להריונה, ואם היא מקיאה או סובלת מחולשה רבה או מכאבים אינה צריכה להתענות גם אם לא עברו שלושה חדשים, ובפרט אם היא אחרי ארבעים יום להריונה. ואם היא יודעת שהיא בהריון גם קודם ארבעים יום להריונה יש מי שמקל שלא תתענה.
יולדת ומי שעברה הפלה אינה צריכה לצום, ולדעת הרב עובדיה זצ"ל יולדת ומפלת פטורה לצום עד עשרים וארבע חדשים מהלידה או מההפלה. מינקת דינה כיולדת גם אם היא אינה מניקה בפועל. ופוסקים אחרים סוברים שיולדת ומפלת צריכה לצום, ואם היא לא חשה בטוב מחמת התענית לא תתענה.
ח. זקן שהוא תשוש וקשה עליו התענית, אדם חולה שאין בו סכנה = נפל למשכב, או שכל גופו כואב מחמת חוליו, אין צריך לצום.
ט. כל הפטורים מלצום אינם צריכים להתענות תענית שעות ולא לאכול פחות מכשיעור.
י. כל מי שפטור מהצום וכנ"ל אל יאכל מעדנים אלא מה שצריך לאכול.
יא.חולה שצריך לקחת תרופות בצום, עדיף שייקח בלי מים. אם אי אפשר בלי מים, יערבב את המים עם דבר מר (או עם התרופה עצמה כשהיא מרה והיא מתערבבת עם מים) וישתה.
יב. אם רוצה לאכול ולשתות לפני עלות השחר צריך לעשות תנאי לפני שהולך לישון שיאכל וישתה לפני עלות השחר. אם לא עשה תנאי, יכול לשתות כי אדם רגיל לשתות כאשר קם משנתו ודעתו לכך גם אם אינו מתכנן זאת מראש. אך לאכול לא יוכל.
יג. יש להימנע מלצחצח שיניים בצום. אם זה מפריע לו ויש לו צער מזה יכול לצחצח עם משחה ויקפיד לכוף את ראשו כדי שהמים לא יכנסו לגרונו ויבלע אותם.
יד. מי שטעה ושתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום.
טו. אם אין בבית הכנסת עשרה שמתענים. אין לשליח ציבור לומר "עננו" בין ברכת גואל לרופא. ויש מקילים אם יש ששה או שבעה מתענים.
ט'ז. אם אין ששה או שבעה מתענים אין לקרוא בפרשת ויחל, ואם התענית חלה בשני או חמישי ואין ששה או שבעה וכנ"ל יקראו בפרשת השבוע.
יז. ראוי שלא להאריך בניגוני קבלת שבת ותפילת ערבית על מנת לאפשר לציבור לחזור הביתה, לאכול סמוך לסיום הצום ולקיים את מצוות עונג שבת בכך שלא יתענו בשבת.
ויהי רצון שיתהפכו ימי אבלנו לימי שמחה ואחדות בעם ישראל, כדברי הנביא זכריה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָ-וֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ".